השרפה ברחוב ללא שם

סיפור לא בדיוני

בוקר. הוא חש בו בכל נימי גופו. הוא ידע שכעת ינסה לפקוח את עיניו ושמש קרה אך בוהקת מנשוא תסנוור אותו. שוב הוא יימצא שם, על יד החוף המוזהב... הוא לא הספיק לגמור את ההרהור בטרם הממו אותו הגלים וכובדם העצום סחף אותו אל המצולות השחורות. אחר כך חזר הכל לקדמותו: האור המוכר עד דמעות, הדמות הזוהרת ויחד עם זאת שקופה... והקול. חודר אל המוח, אל הלב ואל כל הקרביים. הוא שומע את הכל בברור, אך אינו מזהה את המלים, הן כאילו מתמזגות אל צלצול פעמונים מחריש אוזניים. ברם, עם הזמן המלים נמתחות ומתארכות ו... שוב התרועה הרועמת המטלטלת אותו בין אימה לבין שמחה גועשת.

"זכור: נשלחת אל כדור הארץ לבשר לבני האדם את דבר קיומנו. את דבר הכוח העליון והבינה העליונה. אתה יכול להשליט צדק בכוח הקוסמוס אשר ניתן לך. הוא חסר גבולות. בכוחך לשרוף את הכל ולשלוט בכל אך לא בכך האמת. יגיע הזמן ותדע למה נולדת..."

שוב הגלים משחקים בגופו.

הוא צועק וקולו נחנק, "למה?!!"

 

...הוא פקח את עיניו לא בבת אחת. דכי הגלים דעך יותר ויותר ונהפך ליפחות. בכי. הוא העביר את לשונו על שפתותיו הצחיחות. הכל שט ונד מול עיניו. מפולת הבכי הגובר קורסת עליו. אין אוויר. הכתם השחור בפינת המיטה מצטמק ונהפך ל... ויקה!

היא ישבה מחבקת את ברכיה בידיה הדקות כמו חוטים. כאילו עוד רגע והן תצנחנה על לובן פלומתה של השמיכה המכורבלת לרגליה.

"ויקה, אל תבכי!" קולו זר משהו, כאילו הוא עודנו בים.

היא הרכינה את ראשה עוד יותר.

הוא רצה להתחבא, להתמסמס. לא! לב-רו-ח!

"אני עייפה."

"ויקה, הרי תמיד הבנת אותי!"

"אני עייפה!"

"אל תדברי כך. את יודעת שאני בודד לחלוטין."

"אני עייפה! עייפה! עייפה! עייפה לשמוע את הזיותיך. עייפה להעמיד פנים ולשקר."

היא פוחדת. לו רק מישהו ידע איך היא פוחדת לומר את המלים האלו. איך היא רוצה לתת לו חיבוק חזק-חזק ועדין-עדין... ולצעוק עד טרוף הדעת שהיא לא תיתן אותו לאיש. להתחנן שיתפכח מחלום הבלהה הזה ולשכוח את הכל. למענה לשכוח! לחיות למענה! לאהוב אותה. לחשוב עליה. לחיות עליה. כמו שהיא חיה עליו.

לו רק יכלה לצעוק עד שישמע!!!

הו, כמה היא עייפה.

"מה את מדברת, ויקה! מתי שיקרת? אינך יכולה לשקר!"

"אתה המצאת אותי, אתה שומע? המצאת. כמו את הבית הזה, הרחוב, החתולה האומללה הזאת, שכל הזמן אתה מנסה לשכנע אותה להתחיל לדבר. אל אלוהים! אתה הרגת את כל מה שהיה בינינו. אהבתי אותך. היית יכול להיות סופר נהדר, היה לך כשרון. מה, באמת אתה מאמין בכל ההבלים האלה, שאותם אתה מספר לכולם ?מה אתה רוצה להוכיח? שאתה חכם יותר מכולם? שהמדענים נמושות והדמיון הוא המציאות? כל טיעוניך ריקים."

 

* * *

 

"ויקה, כאן אני נולדתי."

הם היו שרועים על חול לוהט וגופיהם חיממו אותו עוד יותר. הגלים חיזרו אחרי תשומת לבם, שילחו אליהם את נתזיהם הקרירים. תחת הרוח הקלילה ליטפו תלתליה את חזהו בעדינות.

"כאן?" ויקה פרצה בצחוק שובבני והתוותה שביל חול על בטנו.

"כן, ויקה, כאן. את רואה שם, איפה שהגלים משחירים וכל כך תאוים לחבור אל השמיים."

"אל השמיים?" היא החלה מלטפת את מצחו בתלתלים הזהובים.

"ויקה!" - הוא לפת את ידה והידק אותה בכפותיו העצומות והחזקות. "אני רציני. אני הייתי צריך למות ותחת זאת נולדתי. כדי לחיות לנצח..."

 

* * *

 

"אני עייפה! עייפה!" גנחה ויקה, עוצרת את יפחותיה. "אני ריחמתי עליך כאילו היית ילד חולה. קיוויתי שתכתוב את הספר ותירגע. כתבת. יתר על כן - העורכים התלהבו... מדוע משכת אותו? למה?" בכתה היא בנשוך שפתיה, "למה?"

בשתיקה קרב אל החלון והניח את ידיו על הזכוכית.

"הם לא האמינו לי."

"מה?!"

"הם לא האמינו במה שקראו. בעיניהם זהו רק סיפור בדיוני מוצלח. את מבינה? איש איננו מאמין בזה... אפילו את!"

 

* * *

 

הוא ראה בה שליחת הכוח העליון.

... הוא כבר איבד תקווה שאי פעם עוד ישמעו ויבינו אותו. בשוטטו נכנס אל בניין לא מוכר. ידו נמשכה אל הפעמון. נדמה היה שאצבעו טרם הספיקה לגעת בלחצן הפעמון וכבר נפתחה הדלת. שוב האור המוכר גרם לו לבכות, אך כעת הוא ראה אותה. וגם את ההילה הזהובה מעל ראשה. "מוכתרת ביד האלוהים" הבזיק בראשו... תלתליה כאילו ספגו את הזהב של ההילה.

 

* * *

 

ויקה קפצה מהמיטה ואחזה את כתפיו.

"התעשת! אני מבקשת ממך, התעשת! אתה יודע במה זה ייגמר? ישובו ויכניסו אותך למחלקה הסגורה וגם ידידיו של אביך לא יעזרו לך. אמא לא תעבור זאת... לא יספיק לי הכוח לכל זאת! אני מסתלקת. סלח לי."

היא באמת תלך? מה אתה עומד? רוץ אחריה. עצור בעדה. באר לה את הכל והיא תבין אותך... תבין, כשם שהיא הבינה תמיד. רוץ כבר! אמור לה כמה אתה אוהב אותה. מעולם לא אמרת לה. לו היא רק ידעה מה היא בעיניך היא לעולם לא היתה הולכת...

 

* * *

 

נדודי שינה היו אורחיו השכיחים בלילות האלה. באותם רגעים הוא היה ממש מאושר כי יכול היה, והוא חשב שזה נצח שלם, להביט בה, בוויקה שלו. היו אלו שעותיהם שלהם, דקותיהם, רגעיהם, נצחם. היא לא ידעה. חיוכה הסגיר שחלמה חלום מלא אור. איך הוא אהב את חיוכה! וגם את אלו הגומחות, אולי רק עיניו ידעו להבחין בהן, גומחות הנולדות באושר כזה כמו שקורה רק בחלום.

"ויקה! ויקה שלי..."

ידו נגעה קלות במצחה.

"איך אגונן עליך בפני העולם האכזר הזה? איך אפתח בפניך את העולם האחר, המופלא, הנצחי?! בלעדיך אין לי כל צורך בו. אין כל צורך."

 

* * *

 

היא באמת תלך? איך יחזיר אותה? איך? היא באמת רק ריחמה עליו? הוא באמת חולה? כל זאת רק המצאתו של מוחו אחוז מחלה? מי יענה? הקבר המוזנח שהוא חשב אותו לקבר אמו?.. הוא אף איננו מכיר את שם משפחתה, מישהו מחק אותו ונשאר רק שמה הפרטי: מריה. כל זמן שהוא עומד כאן קרביו נקרעים בו בצעקה חסרת אונים "אמא!"...

מי יענה לו? אביו? הוא תמיד נחלץ לעזרתו, גם כשהמשטרה עצרה אותו על שכרות וכשרצו לסגור אותו במחלקה. אך הוא מעולם לא ניסה להבין. אמא? משחר חייו כינה אותה אמא והוא בהחלט אהב אותה. אם כי תמיד חש שאישה אחרת בראה וילדה את בשרו...

האישה שכל לילה באה אליו בחלום, היא שהיתה מטילה אותו אל הים ובורחת משם, כפות ידיה מהודקות על אזנייה - לא לשמוע את צעקתו. האישה שמעולם לא ראה אותה בהקיץ אך כל רגע חש שהיא לצדו. זאת שנשמתה, כך חשב, שכנה בחתולה שוטטת שאותה לא מזמן הוא אסף על יד כניסתו. לעתים קרובות הוא מדבר אליה ונדמה לו שהיא מבינה אותו כמו שאיש איננו מבין... היא רק איננה יודעת לענות.

 

* * *

 

הוא נכנס אל הבית בו עברה ילדותו. כל חפץ כאן יקר ללבו. עד דמעות. התמונה אשר גליה מושכים אותו אל עברו. ספה מיושנת שעליה שמע חזור ושמע את סיפוריו האהובים, ראשו ספון בברכי אמו... ספינת העץ המצחיקה שהוא עשה יחד עם אביו. הוא פצע אז את אצבעו ואביו בייש אותו על דמעותיו...

בתקופה האחרונה הוא מגיע הנה אך לעתים רחוקות.

אביו מציץ בו בלכסון עיניו, מעשן בשרשרת. שיער אמו הכסיף. סבלותיה הזקינו אותה. הוא אשם בכל.

"עליך לבקש את סליחת אמך!" נזכר הוא. כן, ויקה מאד רצתה שמשפחתם תהיה שליווה. ברם, היתה זו שלווה שנולדה בשקר. הוא לא יכול היה להתכחש לזאת שנתנה לו את חייו... הוא לא יכול היה להתכחש למתה למען זאת החיה...

"אמא!"

...כמה שהיא הזדקנה. סלחי לי על שאני מענה אותך, יקירתי שלי.

"אמא! איך נראתה אמי? ספרי לי עליה."

היא הצטמררה. פלומת קור כיסתה על שפתותיה והן נרעדו בתחינה.

"את מבינה, לי זה חשוב מאד. אחרת גם אני אאמין שאני משוגע...

"על מה אתה מדבר!" רצתה להרים כוס והיא נשמטה מידיה. התחילה לאסוף רסיסים וחתכה אצבע.

"אמא", הוא ניגש אליה, כרע על ברכיו ופיו נצמד אל דמה חמים הקולח מן הפצע. היא נעצה בו מבט ארוך ומרוחק. פתאום ניצת בעיניה איזשהו אור חדש. היא התרוממה בשתיקה ויצאה את החדר. הוא נשאר פנים אל פנים מול אביו. אצבעותיו נכוו מבדל הסיגריה. הוא הביט ברצפה.

"אבא!"

לא הניע אבר. נראה ששקע אי שם בעבר הרחוק. רק האצבעות הממללות את הסיגריה מקשרות אותו עם המציאות.

 

* * *

 

הוא לקח מלח והמליח את הבורשט כדבעי, הוא אהב שיהיה מלוח, כל כך מלוח שישרוף... אשתו התרגלה למשק הבית. קודם היתה ממש מגושמת - עירונית, פליטת מלחמה... עכשיו זה כבר בסדר - הנה איזה בורשט היא בישלה. איזה טעם!

נשמעה חריקת הפשפש. הוא קם, התמתח בהנאה, משפשף את הזיפים השחורים של שפמו הלך לקראת אשתו. חייך ברוחב למראה דמותה המחוטבת בעיני רוחו... הנשימה נעתקת. מיהר לפתוח את הדלת. - מה זה? אל אלוהים - מי הילד הזה?

היא עמדה רטובה, מבוהלת, איננה מצליחה להרגיע את רעד ברכיה, קרובה לפול. ידיה התכווצו באחיזת הילד על חזה.

"איזה הפתעה. מצאת אותו בכרוב?"

עפעפי אישתו הבריחו את פרץ הדמעות.

"בים" - קולה כשל.

"ואני מסתכל עליך ותוהה - למה את כזאת רטובה. היום שמש..."

הוא אמר את המלים לאט, כמו לראשונה מתבונן בחיטוביה. שמלתה התמזגה עם כל קימוריו המרגשים של גופה. גלים לחים של שערותיה צנחו על חזה הגבוה.

"אל תסתכל עלי ככה. אל תדבר איתי ככה. הוא יגור אתנו. שמישהו רק ינסה לקחת אותו ממני!"

* * *

 

אמא חזרה מהר. כבר לא לבושה בחלוק אלא בשמלה סרוגה ישנה, שהוא כל כך אהב אותה כשהיה קטן. לרגע קט נראתה לו שוב צעירה ויפה.

"בוא נלך", אמרה לו בקול צרוד. הוא ראה את כתפיה השמוטות בחוסר אונים.

 

הם הלכו אל בית הקברות. בשתיקה. היא מקדימה אותו בשתי פסיעות. ים של זמן. ים של שתיקה. ים. וכבר הם עומדים על יד הקבר אשר לידו עבר עליו אולי נצח שלם. כל כך הרבה הוא חיכה כאן לרגע זה. עכשיו הוא חש פחד.

"כאן אמך," היא מדברת בקול מנוכר, כאילו לא אכפת לה אם שומעים אותה אם לאו. "לא הכרתי אותה. משפחתי התפנתה לאזור זה בזמן המלחמה. זה קרה הרבה יותר מאוחר, בשנת ארבעים ושבע. אז ראיתי אותה לראשונה... היתה רצה ומועדת. מיהרה... נכנסה אל הים, חיבקה אותך בחזקה, הצטלבה ו... מיד התחלת לטבוע. היא פרצה בצעקת ייאוש רמה וברחה בלי להביט לאחור.

אחר כך שמעתי שאיזושהי אישה תלתה את עצמה. הבנתי את הכל. באתי אל בית הקברות כמו לא חיה. אך אי שם... בפנים," אגרופה הקטן חבט על חזה, "שמחתי על כי עכשיו היית שלי. עכשיו היא לא תיקח אותך ממני. שכחתי את הדרך לכאן. עד שקרו לך הצרות. מאז אני באה הנה. כל יום אני באה, מתפללת. מתחננת לסליחה. אינני יודעת על מה. על זה שהסתרתי ממך כל השנים האלו. שהזנחתי את קברה. בודדה היא. השבח לאל שיש אנשים טובים בעולם - יש מי שמניח כאן פרחים מדי יום."

הוא כבר רצה להתוודות בפניה ולא אזר אומץ - לא תאמין, לא תבין.

 

על מה הודה לה ועל מה שמח?

שמח על כך שכל מה שראה בחלום היה מציאותי. או שמא כל זאת רק החלום? חלום בלהה. הלילה הזה נטול הכוכבים והרחוב ללא שם... פעם על ביתו היה תלוי שלט נושא שם כלשהו, אחר כך השלט הוסר ולא המציאו שם חדש. רחוב ללא שם... כותרת לא רעה לסיפור. כן, כעת שכנועיו אינם הד חלול.

הוא פתח את הדלת.

"אמא!"

החתולה גרגרה תחת רגליו. הוא הרים אותה בידיו, נכנס אל חדר האורחים ובלי להדליק את האור, התיישב בכורסה.

"אמא, אני יודע את הכל. אינני מאשים אותך. אני אוהב אותך, אמא!"

"אני יודעת, בני."

"את... את מדברת?!"

"כן, אהבתך נתנה לי כוח. אני חייבת לספר לך את הכל..."

"לא צריך אמא, ספרי לי איך שם."

"שם יש חיים, בני."

"תמיד הרגשתי את זה. טוב שם?"

"כן, ילדי. שם הרבה אור וטוב. שם היטהרות מחטאי הארץ למען חיים חדשים בני אלמוות. אם כי געגועים אל האנשים החיים על הארץ. היה לי כל כך רע בלעדיך! כל כך רע! אתה זוכר איך חלית קשה כשהיית בן שלוש עשרה? אמרו לי שאם זה ימשך ככה אתה עלול למות. אחר כך הרדימו אותי. כשהתעוררתי כבר היית גדול וחזק. אני ביקשתי להגיע אליך. חששתי שלא תזהה אותי. בבניין הסמוך חיה חתולה שוטטה. גם היא אם. היא נהרגה בתאונת דרכים לפני עשרים שנה. כשהגיע זמנה לחזור לארץ ביקשה להיות חתולה.

"מדוע?"

"פעם אחת בנה הביא הביתה חתלתול קטן והיא הכריחה את הילד להשליך אותו החוצה. לאחר זמן מה החתלתול נדרס תחת גלגלי מכונית. הילד מאד סבל. עכשיו היא סברה שהוא יאמץ חתולה שוטטה והיא תוכל להיות לידו. זמן רב עקבה אחריהם ממרחק, אחריו, אשתו ובתו - נכדתה. לא אזרה אומץ. יום אחד הילדה אספה אותה והביאה אותה הביתה. הבן השליך אותה החוצה."

 

* * *

 

הוא שיקע את לחצן הפעמון.

בפסיעות רכות, נשמעות אף בקושי, כמו רשרוש גלים היא קרבה אל הדלת. ויקה! ויקה שלו! איזה דבר הבל - לא יתכן שהם ייפרדו. תכף הוא יספר לה את הכל והיא תבין שהוא לא שיקר.

"זה אתה. הרי ביקשתי ממך!"

"ויקה, את חייבת לשמוע אותי."

היא עזבה אותו עומד בפתח והסתלקה אל חדרה המואר במעומעם. הוא נשען על המשקוף, מאמץ אל חיקו את החתולה.

"ויקה, עכשיו אני אספר לך את הכל ואת תביני שהיית בלתי הוגנת כלפי. אך קודם הקשיבי: היא התחילה לדבר! את שומעת?"

לחיו נצמדה אל החתולה,

"אמא, ספרי לה את מה שסיפרת לי. בבקשה."

ויקה לא נעה במקומה. עיניה היו עצומות. נראה שהיא איננה מקשיבה לו. החתולה השמיע "מיאו". ויקה פרצה בצחוק. חזק יותר. עוד יותר.

נראה לו שהוא שוב שוקע במים והמים מעמיסים עליו את כובדם ומהממים אותו בצלצול בלתי נסבל. רק עכשיו אין אוויר לנשימה. ממש אין מה לנשום...

הוא יצא את הבית בריצה, טרק אחריו את דלת הכניסה ונשען עליה בכל גופו כדי לא ליפול.

זה הסוף. רק עכשיו הוא הבין שזה הסוף. אפילו ויקה, כה חכמה ורגישה, לא שמעה אותו.

היא עזבה אותו. רק עכשיו הוא הבין זאת לראשונה. רק עכשיו הרגיש כמה הוא זקוק לה. האם לעולם לא יחזיר אותה?

הוא שוב נזכר בפגישתם הראשונה. הילת הזהב על ראשה דרך האור המסנוור. שוב החריש אותו הקול הרועם הזה,

"אתה יכול להשתלט על הכל!"

"כלומר, אני יכול להחזיר אותה?"

"אתה יכול."

"היא גם תאמין לי?"

"היא לא תחשוב. היא תחיה ממחשבותיך ומתחושותיך."

"לא כך אני רוצה! לא רוצה-ה-ה!"

איך אוכיח לכולם שאני...

עכשיו הוא נזכר: בכוחך לשרוף את הכל אך לא בכך האמת.

כן, הוא ישרוף את עצמו. את עצמו! רק כך הוא יוכל להוכיח שגם כל השאר מציאותי. הנה הסיום הנכסף זה מכבר של סיפורו. איך הוא רצה לקרוא לו? "רחוב ללא שם"? לא, זה לא זה... ככה - "שריפה ברחוב ללא שם או סיפורה של הבערה עצמית".

הוא תלש דף מפנקסו. ידיו רעדו בפעם הראשונה בחייו. הוא מיהר. כאילו חשש שלא יספיק. האותיות נחתו על הנייר בשורות עקומות ולא ממושמעות.

"ויקה, אני יודע שלא תאמיני לי כמות שלא האמינו כל האחרים. לכן אני חייב ללכת... על מנת להוכיח שאין הדבר פרי דמיונו של סופר מעורער בנפשו אלא מציאות בלתי מוסברת אך קיימת. לכל מי שיבוא היום לרחוב ללא שם יקבל הזדמנות להשתכנע. הם יראו אש. לא אש ארצית אלא אש הבינה הגדולה. אש מטהרת ומשרה שמחה. אש הקוסמוס. אעטה עלי את האש הזאת ואצית אותה בלבבות של אנשים אחרים ואיעלם אל הנצח. אולי לשם כך נולדתי?

היי שלום. שלך..."

* * *

 

הוא רץ אל עבר הים ושיחק בגרגרים הזהובים של החול.

"חכה, בני, חכה!"

במרוצתה אחריו הסירה אמו את שמלתה ונעליה.

"חכה-ה-ה!"

היא נראתה כה צעירה ויפה. השמש סנוורה את עיניה וכל העת היא סוככה עליהן בידה. היא רצה כמה שיכלה. עוצרת ורצה שוב. הוא הסתלק והלך. כבר הגלים נגעו ברגליו הלוהטות.

"חכה-ה-ה!"

קרסה על החול, טומנת בו את ידיה באפיסת כוחות.

הוא התרחק והלך וכבר כמעט לא שמע את צעקתה. הגלים אימצוהו אל חיקם והטילוהו אל השמיים והציפוהו בכסות שחורה נטולת אוויר.

 

* * *

 

החנות המתה אדם. התור לספרים השתרך בפיתולים עד היציאה. ילד אחד אחז בידיו ספר בכריכה צבעונית חלקה, שנקנה זה עתה והציק לאמו,

"אמא, מי כתב את הספר?"

"סופר אחד, בני. הוא מת בחורף האחרון. שכח לכבות טלוויזיה ונשרף. יש לאמא

סיבה טובה ללמד אותך להיזהר כשאתה נשאר לבד בבית."

"על מה הספר? על שרפה, כן?"

"לא, יקיר, זה ספר בדיוני. אתה רואה, כתוב כאן 'סיפור בדיוני'."