"לי לא היתה סבתא"

אושוויץ

קראתי לא מכבר את מאמרו של מאיר אינדור "נחמת הקצטניק". מאיר, מראשי אלמגור ארגון נפגעי הטרור, מספר על אביו שהיה קצטניק באושוויץ והופיע בחלומו.

מאיר אולי תספר לנו מעט על ק. צטניק מאושוויץ. כולנו, לפחות הדור השני לשואה, שמענו משהו... קצטניק, ק. צטניק, מתבלבל לי.,"בית הבובות", "המיליון השביעי", "לא עוד"

מהמילון: קצטניק - כינוי בגרמנית לאסירים היהודים במחנות ההשמדה.

נכנסתי אל אגף השואה בספריה העירונית, ועיינתי ב-"המיליון השביעי" של תום שגב הפותח בטריפ של ק. צטניק, אסיר אושוויץ, שחי מאז השחרור באובססיה מפחד המיליון השביעי. ק. צטניק שהיה שנתיים באושוויץ, אימץ לעצמו כינוי דומה לכינוי אסירי אושוויץ תוך שהוא מוחק מהתודעה את שם הולדתו דינור.

ומי שירצה יוכל לבקר בתערוכה במוזיאון החדש לתולדות השואה שייפתח במרץ בירושלים, שם יוצג אלבום התצלומים המתעדים את הגעתו של טרנספורט היהודים לרציף מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הסלקציה, וההכנות להשמדה.

צוואת אימי בטקס יום השואה והגבורה בכנסת

ביום השואה האחרון הוקראה בכנסת צוואת אימי שנמצאה קבורה באדמת גטו שאוולי שבליטא. בצוואה הוזכרו שמות בני המשפחה שנשארו קבורים באדמת אירופה. לי זה לא מספיק. אז כשנכתבה הצוואה ונקברה באדמת הגיטו יומים לפני הטרנספורט האחרון. אמי לא ידעה שהיא תשאר בחיים, מכול המשפחה, לבדה.

לי לא היתה סבתא

מעולם לא פגשתי את דודיי ודודתי, אחיי אימי, ולא את הסבא והסבתא.

אומרים לנו - לכל אחד יש שם. הם היו יותר מסתם שם, ואני לא יודע. אני רוצה לשמוע יותר. לראות, לגעת.
כשאתה ילד, כמה כיף שיש סבתא שמספרת סיפורים לפני השינה, שמניחה יד קמוטה חמה על המצח.

לי לא היתה סבתא, וגם לא סבא, גם לא מצד אבי, וכמה אימי יכולה לספר. וכשהיא מספרת יוצאות הדמעות ולא קל.
היא היום בת 86 וחולה, ופעם כשהייתי צעיר לא רציתי לשמוע.
היום כשאני מבקש והיא מתחילה לספר יוצאות הדמעות בזויות העין. והלב.
הוי הלב החולה שכבר לא צעיר.
לי לא היתה סבתא.

יום השואה והגבורה - הקראת הצוואה בכנסת

- הצוואה המקורית

הצוואה של פרידה נסילביץ' (שטרום)

הוקראה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה - 19 אפריל 2004 בטקס המרכזי של הכנסת  "לכל איש יש שם" 

קוראת השחקנית ענת וקסמן:

גטו שאוולי שבליטא היה בין אחרוני הגטאות שחוסלו בידי הנאצים. מתוך 5,500 היהודים שחיו בגטו, זכו רק 500 מתוכם להגיע לשחרור. אחרוני היהודים נשלחו בטרנספורטים משאוולי ב-15, ב-17 וב-19 ביולי 1944.

ב- 11 ביולי, עם תחושת הקץ המתקרב, כתבה פרידה ניסלביץ, תושבת הגטו, את הצוואה הבאה - שנמצאה לאחר המלחמה בשטח עליו היה הגטו.

הצוואה:

11 ביולי 1944,  בזמן היציאה מן הגטו, עם הצעד שבין חיים למוות, השארתי מאחוריי כמה צילומים של היקרים לי, בתקווה שמישהו ימצא אותם בזמן שיחפור ויחפש באדמה, ובתקווה שאותו אדם יואיל להעביר אותם לאחד מקרוביי או מידידיי באמריקה או בארץ ישראל, אם עוד יישאר מישהו מהם.

שמי פרידה ניסלביץ, ילידת וואיגובה.

לאבי היקר והנכבד נחום צבי ניסלביץ, אחותי שושנה שטיין, בעלה מיכה-יהודה שטיין וקרובים אחרים בקלם שנותרו בחיים ,לאחייניתי היקרה אסתר'ל שטיין בז'אגארה.

אני מחבקת בחיבה את היקרים לי שיקבלו צוואה זו, ולוואי שיידעו שנשארתי בחיים עד עכשיו, היחידה מן המשפחה, על האחרים אינני יודעת דבר.

את אמא היקרה שלי ראיתי בפעם האחרונה בבית הסוהר, על האחים שלי שמחה ואייזיק מאיר ניסלביץ, ידוע לי שהיו לפני המלחמה בפוניבז'.

אני שולחת ברכות לאחיי היהודים שנשארו אחרי האינקוויזיציה, ולוואי שיהיו בנים נאמנים למולדתנו הקדושה, ארץ ישראל.

פרידה - אחרית דבר

פרידה ניסלביץ נשארה בחיים, והיא נמצאת איתנו כאן היום, עם כל בני המשפחה שהקימה לתפארת. משפחתה, שנספתה רובה ככולה בשואה, לא זכתה מעולם לקרוא את מילותיה.

ב- 1999, במבצע איסוף ארצי של שמות הנספים בשואה שקיים "יד ושם", מילאה פרידה 35 דפי עד על בני משפחתה וקרוביה שנספו בשאוולי, והעמידה מצבת-עד בהיכל השמות לאחרוני היהודים משאוולי.