כיצד הכשילה ישראל את אוסלו?
אפילו הם, אשפי התעמולה, אינם יכולים להסביר, מעבר לספין "המתווה היחיד", כיצד יוזמה שהציתה מלחמת טרור שנהרגו בה אלפי יהודים וערבים, הפכה את חמאס לכוח המרכזי ברחוב הפלשתיני והביאה את הלאומנות ברחוב הערבי הישראלי לשיאים חדשים, היא "המתווה היחיד לשלום".
| אנשים פוליטיים אוהבים לפאר אירועים שעמדו במרכזם. והאנשים המוחצנים שרקחו את אוסלו, שבימים אלה מלאו לו 15 שנה, על אחת כמה וכמה. אך שמעון פרס, יוסי ביילין ושותפיהם מהאקדמיה ומהתקשורת בחרו בימים האחרונים באלם, או בהשמעת דברים עמומים, שספק אם הם עצמם מאמינים בהם, על כך שאוסלו נותר המתווה היחיד לשלום. אפילו הם, אשפי התעמולה, אינם יכולים להסביר, מעבר לספין "המתווה היחיד", כיצד יוזמה שהציתה מלחמת טרור שנהרגו בה אלפי יהודים וערבים, הפכה את חמאס לכוח המרכזי ברחוב הפלשתיני והביאה את הלאומנות ברחוב הערבי הישראלי לשיאים חדשים, היא "המתווה היחיד לשלום". האמת הרי הפוכה: "המתווה" הוליד בקרב יהודים וערבים כאחד ייאוש מהאפשרות לחיות אי פעם בשלום בארץ הזאת - גם בתוך הקו הירוק. לאוסלו לא היו סיכויים מלכתחילה. בין היתר משום שהישראלים הלהוטים השלימו עם סירובם של הפלשתינאים להכיר - היום, כנאמר ב"מסמכי החזון", גם ערביי ישראל מסרבים להכיר - במדינת ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי. אך המאלתרים קצרי הרוח, שזילזלו בשאיפות הלאומיות של הערבים והשלו את עצמם ואת הציבור שההכרה, בלשונו של פרס, לא חשובה, התעלמו מעומק הרגשות הלאומיות של הערבים וויתרו להם גם על התחייבותם להפסקת האלימות. ויתורים אלה הכשילו למעשה את התהליך כבר בתחילתו. הפלשתינאים הסיקו, שאם ישראל אינה עומדת על עיקרי העיקרים - הכרה בה והפסקת האלימות - אין כמעט גבול לוויתורים שהם יכולים להשיג באמצעות הוגעת היהודים. וכשיצחק רבין ופרס הכריזו ש"נמשיך עם המשא ומתן כאילו אין טרור", שוכנע יאסר ערפאת סופית שהרשות נתונה משום שליהודים אין קווים אדומים. רבין ופרס לא היו היזמים, אך משאימצו את המתווה - ואת פרס נובל לשלום - היה עליהם לנהוג כמדינאים: לבדוק בזכוכית מגדלת את הכרסומים הפלשתיניים בהסכם ולא לוותר להם על קוצו של יו"ד. אך השניים הסתנוורו משפע המחמאות, הכיבודים, הפרסומים והפרסים וויתרו לערפאת על "הזוטות", לרבות אחריותו האישית לטרור (כשאנשי המודיעין הביאו הוכחות חותכות למעורבותו הישירה בטרור, נזפו בהם מקבלי ההחלטות, במיוחד פרס). בוויתור הזה, כלומר בהסכמה לשאת ולתת תוך כדי התפוצצות מחבלים מתאבדים באוטובוסים ובאולמות השמחות, הכשילו מקבלי ההחלטות את המתווה שהם עצמם הובילו. אך לא רק בסיכוי הזעיר לשלום הם חיבלו. בד בבד הם חוללו תהליכים של פירוד ואטומיזציה בחברה הישראלית, שקשה להגזים בתוצאותיהם. מדינאי, בניגוד לפוליטיקאי תאב הישגים מיידיים, מבין שהחלטות מרחיקות לכת בהשלכותיהן העקרוניות והפוליטיות מוכרחות להתקבל בהסכמה לאומית רחבה. מתווה אוסלו כלל ויתורים על חלקי מולדת, שהעם היהודי ערג אליהם במשך דורות, ועל נקודות התיישבות שהוקמו בדם. הרוב בדעת הקהל שלל ויתורים אלה, וליוזמי אוסלו לא היה רוב בכנסת. ואז הוצע השוחד לש"ס ולעריקי צומת, גונן שגב ואלכס גולדפרב. וההחלטה על הוויתורים ההיסטוריים התקבלה ברוב של קול יחיד, קול קנוי. אין ספק: זו היתה טעות טראגית שגרמה לתוצאות טרגיות. הציבורים שהרגישו מרומים ונבגדים לא התאוששו ממנה עד היום. מה עוד, שגם ההחלטה על נסיגה נוספת, מגוש קטיף, התקבלה במרמה. אריאל שרון הבטיח לכבד את המשאל של מתפקדי הליכוד, ומשהפסיד - התכחש להבטחתו והוליך את מהלך העקירה מגוש קטיף. מהלך שהגביר, בדיוק כמו הוויתורים באוסלו, את המוטיווציה של הפלשתינאים להמשיך, וביתר שאת, בטרור, ובמקביל - את השסע הפנימי בישראל. כל עוד ניצבים אנשי אוסלו ויורשיהם ליד הגה השלטון, או בעמדות השפעה בתקשורת ובשאר מוקדים משפיעים, אין שום סיכוי שיתרחש תהליך שלום אמיתי. להלן מסקנותיו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) מהשיחות המרובות שהוא מנהל עם גורמים אלה: "גם ירושלים וגם זכות השיבה", אמר הפרטנר המתון לנשיא מדינת ישראל, "הן זכויות פלשתיניות". הנה, אחרי 15 שנות ויתורים, נסיגות והבלגות - אלה הן התוצאות. | |
 |
המאמר המקורי:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1022310.html
הוספת תגובה