הלבנה

מנהל בכיר צעיר ומצליח נסע ברחוב שכונתי, במהירות מופרזת, ביגואר החדשה הנוצצת. הוא נזהר ובדק שלא מגיחים ילדים מבין המכוניות החונות והאט כשחשב שהוא מבחין במשהו. במהלך הנסיעה, לא צץ ילד. אבל במקום זה, פגעה לבנה בדלת היגואר! הוא עצר בחריקת בלמים ונסע לאחור למקום שממנו נזרקה הלבנה. הנהג הזועם זינק מחוץ למכונית, תפס את הילד הקרוב ביותר והדף אותו בזעם אל המכונית הפגועה, "מה לעזאזל אתה עושה? המכונית חדשה למה עשית זאת?"

הילד הקטן התחנן. "סליחה... אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את הלבנה כי אף אחד לא עצר..." בעינים הדומעות שזלגו לו על הלחיים הוא הצביע בין המכוניות החונות "זה אחי, הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו על הכביש. אני לא מצליח להרים אותו" הוא התחנן, "אתה מוכן בבקשה לעזור לי להרים אותו חזרה לכיסא הגלגלים שלו? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי."

הנהג הנרגש והנסער ניסה לבלוע את הגוש שחנק את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה לתוך כיסא הגלגלים, אחר-כך הוציא ממחטת בד וניקה את הפצעים שלו. סקירה מהירה אמרה לו שהכול יהיה בסדר...

"תודה רבה ושאלוהים יברך אותך," אמר הילד אסיר התודה לזר.

נסער מכדי לדבר, הביט האיש בילד מוביל את אחיו בכיסא הגלגלים לאורך המדרכה אל ביתם. הדרך חזרה ליגואר היתה ארוכה וממושכת.

הנזק במכונית היה ניכר, אבל הנהג לעולם לא טרח לתקנו. הוא השאיר אותו כתזכורת למסר הבא: "אל תתנהל בחיים מהר מדי, באופן שיחייב לזרוק עליך לבנה כדי לזכות בתשומת-לבך!"

אלוהים הלוחש לי מדבר לי אל הלב. לפעמים, כשאין לי זמן להקשיב, הוא זורק עלי לבנה. זאת הבחירה שלי להקשיב או לא להקשיב. אלוהים לא הבטיח לי צחוק בלי צער, שמש בלי גשם, אבל הוא העניק לי את הכלים לעבור את היום, את האור לדרך, ואהבה מלא החופן.