זקן השאהידים - גדעון לוי ב"הארץ" מתאר את החייל הישראלי כקלגס
גדעון לוי ב"הארץ" מביא מפי פלשתינאים תיאור מזעזע של רצח זקן פלשתינאי עבד אל-וזיר, בן 71, בידי חיילים ישראלים. עד שמגלים את הסתירות. רימו אתך פעם ראשונה הרמאי אשם, בפעם השנייה אתה אשם. הדמוניזציה ליהודי, הפעם כחייל ישראלי, מזכיר נשכחות מפעם, בעיתון השטירמר הגרמני. בשם השלום?
"ארבע שעות ישבו זוג קשישים מפוחדים בחדרם הזעיר בשכם, באישון ליל, בעוד בחוץ משתוללים יריות ופיצוצים, עד ששמעו הוראה לצאת החוצה. עבד אל-וזיר, בן 71, דודנו של אבו-ג'יהאד, יצא ונהרג מיד ."גדעון לוי מביא מפי פלשתינאים תיאור מזעזע של רצח זקן פלשתינאי עבד אל-וזיר, בן 71, בידי חיילים ישראלים.
"הם לא היו בטוחים אם שמעו את שמם ברמקול, אבל בנם אמר ששמע. הזקן יצא החוצה ונורה בידי החיילים הישראלים שישבו ממול. הם ביקשו לשאת את בעלה הגוסס אל הרחוב, אבל לדבריה, החיילים איימו שיירו בהם. מפיו של הבעל החל לעלות קצף".
החיילים עמדו מולה ולדבריה, היא צעקה לעברם: "תירו בי כמו שיריתם בבעלי".
היא אומרת שחלפו לפחות עשר דקות, אולי רבע שעה, שבהן שכב בעלה מדמם על הרצפה עד שהחיילים התירו לפנותו לרחוב שלמטה.שלושה שכנים נשאו את אל-וזיר הגוסס למטה, לרחוב, כשבעקבותיהם דולקת סובחייה. ברחוב עמד ג'יפ של צה"ל, וחייליו מיהרו לכפות את ידי השכנים שפינו את אל-וזיר והורו להם לשכב על הכביש.
"למה אתם לא מזמינים אמבולנס?" זעקה סובחייה אל החיילים. עברה עוד כרבע שעה עד שהותר לאמבולנס פלשתיני להתקרב. השכן סבייח קרא לעבר החיילים: "למה יריתם בו? הוא איש זקן".
סובחייה אומרת שהחיילים השיבו: "אנחנו מצטערים, היינו חייבים".
חיילים נימוסיים הרוצחים זקן בדם קר, כופתים ידי השכנים המפנים את הפצוע, מונעים מהאמבולס להתקרב, ואח"כ מתנצלים: "אנחנו מצטערים, היינו חייבים". גדעון לוי ועורכי הארץ לא שואלים עצמם איכן ההגיון?
ציטוט נוסף: "בני המשפחה האבלה משוכנעים שהחיילים טעו בכתובת. החיילים חיפשו אחר שני האחים המבוקשים עבדאללה ובאהר הוואש, שהסתתרו בבית שליד ביתם של הווזירים. האחים גם נתפסו במקום מסתור בתוכו, אחרי חיפוש שנמשך כל שעות היום למחרת. הבן שאקר משוכנע שהמסוק סימן לחיילים את הבית הלא נכון, ולכן ירו באביו ברגע שפתח את שער ביתו. טעה, טועים, טעות - עוד חייל צעיר מסתובב בינינו אחרי שהרג פלשתינאי לשווא. הפעם זה היה זקן".
גדעון לוי לא שואל עצמו לפשר הסתירה - אם הירי היה בטעות, ירו בטעות בזקן עבד אל ואזיר בן ה-71 כאשר חיפשו את האחים עבדאללה, מדוע אם כן קראו, לטענתם, בשמו של הזקן?
מדוע כפתו את ידי השכנים תוך חילוץ?
מדוע מנעו את פינוי הפצוע באמבולנס משך 15 דקות?
מדוע גנבו את כספה של השכנה? כמתואר בהמשך.
גם לאבסורד יש גבולות.
התיאור המלא של התנהגות החיילים הישראלים בפי גדעון לוי בבמאמר המלא בהארץ, המסתמך על עדות הפלשתינאים, קשה. החיילים הישראלים מתוארים בו כקלגסים, דומה לתיאור הקלגס הנאצי בסרטו של שפילברג רשימות שינדלר.
אלא שגדעון לוי מתעלם מסתירות הרבות בתיאור ומהעובדה שהפלשתינאים רימו, מרמים, וממשיכים לרמות,
ראוי להזכר בתמונות א-דורה המבוימות:
http://www.a-dura.com/?l=he&a=37134
ראוי להזכר בתמונות א-דורה המבוימות:
http://www.a-dura.com/?l=he&a=37134
רימו אתך פעם ראשונה הרמאי אשם, בפעם השנייה אתה אשם.
אדם חושב ישאל עצמו מי שמעודד רצח ילדים פיצוץ אוטובוסים תהיה לו בעיה לרמות?
לרצוח כן, לשקר לא?
לרצוח כן, לשקר לא?
לוגיקה של גדעון לוי וארגון בצלם.
בג`נין תוך מבצע חומת מגן הפלשתינאים דיווחו על 3000 הרוגים, בבדיקה ע"י רופאים מארה"ב התברר שבג`נין נהרגו 52 פלשתינאים רובם מחבלים (3% מהמספר המקורי), בחלקם ילדים ששימשו את המחבלים כמגן אנושי. דוגמא מצולמת:
http://www.a-dura.com/?l=he&a=5512
הפלשתינאים בג'נין העצימו את מספר ההרוגים בפקטור 30. ל-52 ההרוגים המקוריים הוסיפו 2948 נרצחים וירטואלים.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להסיק כמה מתוך דיווח בצלם על 850 ילדים הרוגים, נהרגו באמת. כמה מתוכם נהרגו בתפקידם כמגינים אנושיים לירי לוחמי הטרור הגיבורים.
http://www.a-dura.com/?l=he&a=5512
הפלשתינאים בג'נין העצימו את מספר ההרוגים בפקטור 30. ל-52 ההרוגים המקוריים הוסיפו 2948 נרצחים וירטואלים.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להסיק כמה מתוך דיווח בצלם על 850 ילדים הרוגים, נהרגו באמת. כמה מתוכם נהרגו בתפקידם כמגינים אנושיים לירי לוחמי הטרור הגיבורים.
גדעון לוי המודה שלא חקר את נושא א-דורה עדין בטוח שהחיילים הישראלים הרגו אותו תוך התכחשות לממצאים הרבים המוכיחים שהמעשה בוים.
תכונת אופי יהודית, גדעון?
תכונת אופי יהודית, גדעון?
ולסיום דובדבן קטן כמנה אחרונה, החייל הישראלי מתואר בפי גדעון לוי כגנב קטן:
"בערב, כשחזרה לביתם, גילתה סובחייה שהחיילים חדרו אליו, ערכו בו חיפוש והרסו את חדר השירותים. היא הוסיפה כי חסכונותיה, 2,000 דינר (כ-12 אלף שקל), נעלמו כלא היו אחרי החיפוש".
איינשטיין הסביר פעם את טירוף הדעת "אדם הממשיך בניסיונו לפתור את הבעיה באותה שיטה שנכשלה בעבר".
גדעון לוי בשלו.החייל הישראלי כגנב, כרוצח, כקלגס.
ואני תוהה ביני לבין עצמי על תיאור היהודי המנוול בפי גדעון לוי.
גדעון לוי בשלו.החייל הישראלי כגנב, כרוצח, כקלגס.
ואני תוהה ביני לבין עצמי על תיאור היהודי המנוול בפי גדעון לוי.
במה לוי בהארץ טוב מיוליוס שטרייכר בדר-שטירמר הנאצי?
לוי ושטרייכר פועלים בדרך דומה - דמוניזציה חסרת גבולות, ליהודי, מולידה את השנאה את הרצח את הטרור
בשם השלום גדעון?
לוי ושטרייכר פועלים בדרך דומה - דמוניזציה חסרת גבולות, ליהודי, מולידה את השנאה את הרצח את הטרור
בשם השלום גדעון?
ותודה לבועז מושקוביץ שהסב את תשומת ליבי למאמר על האבסורד שבו.
________________________________
מאמרו של גדעון לוי בהארץ זקן השאהידים (תגובתי למאמר בהארץ - תגובה 33)
המאמר בהארץ:
העתק המקור מהארץ:
| אזור הדמדומים | |||||||||||||||
 | |||||||||||||||
| זקן השאהידים | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| מאת גדעון לוי | מיקי קרצמן | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| ארבע שעות ישבו זוג קשישים מפוחדים בחדרם הזעיר בשכם, באישון ליל, בעוד בחוץ משתוללים יריות ופיצוצים, עד ששמעו הוראה לצאת החוצה. עבד אל-וזיר, בן 71, דודנו של אבו-ג'יהאד, יצא ונהרג מיד | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תגיות: אזור הדמדומים, צה"ל, שכם | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
חשבו על אמכם הקשישה, מנסה בשארית כוחותיה לחלץ את בעלה והחיילים אוסרים על פינויו דקות ארוכות, גורליות, עד שמגיע האמבולנס. חשבו על רגשות האימה, חוסר הישע, הזעם והתסכול של אשה קשישה. "עכשיו אני מצטערת שלא לקחתי אבן גדולה בידי וזרקתי על החיילים", אומרת האלמנה, סובחייה אל-וזיר, שבעלה, עבד אל-וזיר, נהרג כך בפתח ביתם שבשכונת ראס אל-עין (ראש העין) במערבה של שכם. אל-וזיר היה מנהל חשבונות בגמלאות מעיריית שכם. הוא היה בן דודו של חליל אל-וזיר, הלוא הוא אבו ג'יהאד, סגנו המיתולוגי של יאסר ערפאת, שחוסל בידי ישראל ב-16 באפריל 1988, בביתו בחוף הים בתוניס. אלמנתו, אום ג'יהאד, שהיתה שרת הרווחה הפלשתינאית, באה לפני כמה ימים לביקור תנחומים בבית האבל הקטן בשכם. במותו הפך עבד אל-וזיר לאחד מזקני השאהידים, אבל לילות האימה של אלמנתו לא תמו. צה"ל ממשיך להיכנס לשכונה כמעט לילה בלילו, זורע אימה בלבם של האלמנה סובחייה ושכניה, הופך את לילותיהם לסיוט מתמשך. אפשר לעלות אל הבית הקטן ואפשר לרדת אליו. ביתם של הווזירים נטוע על המדרון התלול של הר גריזים, בשורה אחת עם הבתים השכנים. גרם מדרגות צר מקשר בין שורת הבתים הצפופה לשני רחובות - זה שלמעלה וזה שלמטה. מארחינו לא רצו שנטפס, לכן ירדנו מהרחוב העליון, מותירים את העלייה התלולה לסיום הפגישה. שני חדרונים יש בדירת בני הזוג - חדר שינה לאשה וחדר אורחים, שנהפך בלילה לחדר שינה לבעלה. כאן, על הספה שעליה אנחנו יושבים כעת, ישן עבד אל-וזיר בלילה האחרון בחייו. על הספה שממול ישבו שני בני הזוג לבדם במשך כל ליל הביעותים ההוא, עד שנקראו ברמקול לצאת החוצה. לפני כ-37 שנים עברו לבית הזה מביתם הקודם, הממוקם בלב הקסבה. אבו ג'יהאד, עבד וסובחייה אל-וזיר הם כולם בני אותה משפחה, דודנים שמוצאם מרמלה (אבו ג'יהאד), יפו (סובחייה) וחיפה (עבד). שישה ילדים יש לבני הזוג. אחד מהם, שעובד כמהנדס באחת ממדינות יוגוסלוויה לשעבר, טרם קיבל את הבשורה המרה על הריגת אביו. את הוריו לא ראה זה 25 שנים. לבני הזוג יש 20 נכדים. בליל 16 באוקטובר עלו על יצועיהם בשעה מוקדמת, כרגיל. סמוך לאחת בלילה התעורר הבעל לשמע קולות מהסימטה. בקול נמוך, מספרת סובחייה, העיר אותה: "יש מלא חיילים בחוץ ואנחנו צריכים להיזהר", לחש לה. הם מיהרו להתיישב על הספה, הלומי שינה. מבעד לחלון ראו את צלליותיהם של החיילים שעלו וירדו בחופזה. הרעש מבחוץ הלך והתגבר. צרורות הירי הלכו ונעשו תכופים ואליהם נלוו קולות פיצוץ של רימוני הלם. מלחמה ליד החלון. מדי פעם שמעו את קולות הזגוגיות שהתנפצו בבתי השכנים. לא קשה לדמיין איזה פחד אחז בהם, יושבים צמודים זה לזו על הספה, שותקים, משותקים מאימה. בסביבות שתיים ורבע טילפן בנם הבכור, שאקר, שמתגורר בשכונה הנטועה על צלע הר עיבל שממול, הנה שם, היכן שמתבדרים בגדים שחורים על החבל. שאקר ביקש לדעת מה שלום הוריו ואם הם מודעים למתרחש בשכונתם. תמונתו של הבעל מונחת על השידה ותחתיה נח עכשיו ספר קוראן. לידו יש קופסת מגבונים, למי שיפרוץ בבכי. על הקיר תלויות תמונות הגיבור המשפחתי, אבו ג'יהאד, עם ערפאת ואבו איאד המתים. בני הזוג ישבו כך כארבע שעות. מדי פעם נשמעו ברמקול הוראות לא ברורות מפי החיילים שהיו ברחוב העליון. הם לא היטיבו לשמוע אותן או להבינן. ברבע לחמש טילפן הבן שוב. הוא אמר שראה את החיילים נכנסים לביתו של עו"ד חאכם סבייח, השכן ממעלה הסימטה, ועורכים בו חיפוש. זמן קצר אחר כך שמעו בני הזוג את קולו של השכן סבייח ברמקול, מחלק הוראות שנתנו החיילים. החיילים מינו אותו להיות מפנה השכונה, בהכירו היטב את כל דייריה. אור ראשון עלה על שכונת ראס אל-עין, שחר של יום חדש. הם לא היו בטוחים אם שמעו את שמם ברמקול, אבל בנם אמר ששמע. זה היה אחרי ארבע שעות של המתנה מסויטת על הספה. "בארבע השעות האלה ראינו את המוות אלף פעמים", אומרת האשה. המואזין כבר קרא לתפילת השחרית והם לא זזו ממקום מושבם. אבל כשבנם טילפן ואמר ששמע את שמם ברמקול והם נקראים לצאת החוצה, ביקשו לעשות כן. השעה היתה קצת אחרי חמש. מיד אחר כך שמעו את סבייח קורא: "דודי, אבו שאקר, אתה נקרא לצאת החוצה עם אשתך, כי עומדים לפוצץ את הבית בתוך חמש דקות. כך מוסרים החיילים". היה ברור להם שמוטב שימהרו לצאת. ראשית פתחו את דלת הכניסה לבית. הבעל יצא ראשון לחצר הקטנה, סובחייה בעקבותיו. הבעל התקדם לאטו לעבר דלת הברזל שסוגרת על החצר ופתח גם אותה. הוא עוד הסתובב לעבר אשתו ושאל אם לקחה אתה את תעודות הזהות שלהם, שבלעדיהן אין חיים לתושבי השטחים. סובחייה מיהרה לפנות לאחור, להביא את התעודות. כשעמדה בגבה לבעלה שמעה אותו אומר לפתע: "חאג'ה, ירו בי". סובחייה אומרת שלא שמעה קולות ירי ולא ראתה דם. היא זינקה אל בעלה. "מי ירה בך? איפה?" שאלה, בעודה מחבקת אותו. אבל אל-וזיר נפל על הרצפה בכניסה לבית. רק אז גילתה האשה שלולית דם שהולכת ונקווית לידו. היא לחצה על שתי רגליו כדי לעצור את הדם שניגר מהן, אבל השלולית הלכה והתרחבה. החיילים שישבו על גרם המדרגות ממול, מטרים בודדים מפתח הבית, אלה שירו בו חמישה כדורים כשרק הגיח לרחוב, נעמדו ממול. סובחייה פתחה בצעקות רמות וכמה שכנים יצאו החוצה. הם ביקשו לשאת את בעלה הגוסס אל הרחוב, אבל לדבריה, החיילים איימו שיירו בהם. מפיו של הבעל החל לעלות קצף. החיילים עמדו מולה ולדבריה, היא צעקה לעברם: "תירו בי כמו שיריתם בבעלי". היא אומרת שחלפו לפחות עשר דקות, אולי רבע שעה, שבהן שכב בעלה מדמם על הרצפה עד שהחיילים התירו לפנותו לרחוב שלמטה. הבן שאקר, שגר בשכונה שממול, החל לעבוד לאחרונה בחברת בנייה בקרית אונו. באותה שעה התכונן לצאת לעבודה בישראל. הוא לא ידע שאביו מפרפר בין חיים למוות. שלושה שכנים נשאו את אל-וזיר הגוסס למטה, לרחוב, כשבעקבותיהם דולקת סובחייה. ברחוב עמד ג'יפ של צה"ל, וחייליו מיהרו לכפות את ידי השכנים שפינו את אל-וזיר והורו להם לשכב על הכביש. "למה אתם לא מזמינים אמבולנס?" זעקה סובחייה אל החיילים. עברה עוד כרבע שעה עד שהותר לאמבולנס פלשתיני להתקרב. השכן סבייח קרא לעבר החיילים: "למה יריתם בו? הוא איש זקן". סובחייה אומרת שהחיילים השיבו: "אנחנו מצטערים, היינו חייבים". באמבולנס עוד שאל "איפה אני?" אחר כך איבד את הכרתו. בבית החולים שאליו הובהל ראתה סובחייה שבעלה נורה לא רק ברגליו, אלא גם בבטנו. הוא מת זמן קצר אחר כך. בערב, כשחזרה לביתם, גילתה סובחייה שהחיילים חדרו אליו, ערכו בו חיפוש והרסו את חדר השירותים. היא הוסיפה כי חסכונותיה, 2,000 דינר (כ-12 אלף שקל), נעלמו כלא היו אחרי החיפוש. בעקבות דו"ח שהכין מתאם פעולות השטח של עמותת "רופאים לזכויות אדם", סלאח חאג' יחיא, פנתה עובדת העמותה, מירי ויינגרטן, במכתב לפרקליט הצבאי הראשי, תת אלוף אביחי מנדלבליט. ויינגרטן דרשה כי הפצ"ר יורה למשטרה הצבאית החוקרת לפתוח בחקירה על "מעשה הריגתו של אדם לא חמוש בביתו, אי טיפול ועיכוב פינוי מציל חיים של פצוע וביזה בבית ההרוג". דובר צה"ל מסר בתגובה: "דובר צה"ל מצר על הפגיעה באזרח הפלשתינאי הבלתי מעורב, שנהרג במהלך פעילות צה"ל למעצר מחבלים מבוקשים בעיר שכם ב-16 באוקטובר. האזרח בן ה-70, אשר שהה בבית סמוך, נהרג במהלך חילופי אש בין צה"ל למחבלים. כוחות צה"ל שפעלו בשטח הזעיקו צוות רפואי של הסהר האדום, אשר פינה אותו לקבלת טיפול רפואי. מאוחר יותר התקבל דיווח ממנגנוני התיאום והקישור כי האיש נפטר. "מפקד פיקוד המרכז, האלוף גדי שמני, תיחקר את האירוע ומהתחקיר עולה כי לא נמצאו כל תקלות בפעילות הכוח. צה"ל שב ומציין כי ארגוני הטרור הופכים את האוכלוסייה למגן אנושי ובכך מסכנים את חייה. "באשר לנושא הכספים, טרם התקבלה כל תלונה מצד בני המשפחה של הפלשתינאי בעניין. במידה שתתקבל תלונה שכזו, הנושא יתוחקר וייבדק על פי פקודות הצבא". בני המשפחה האבלה משוכנעים שהחיילים טעו בכתובת. החיילים חיפשו אחר שני האחים המבוקשים עבדאללה ובאהר הוואש, שהסתתרו בבית שליד ביתם של הווזירים. האחים גם נתפסו במקום מסתור בתוכו, אחרי חיפוש שנמשך כל שעות היום למחרת. הבן שאקר משוכנע שהמסוק סימן לחיילים את הבית הלא נכון, ולכן ירו באביו ברגע שפתח את שער ביתו. טעה, טועים, טעות - עוד חייל צעיר מסתובב בינינו אחרי שהרג פלשתינאי לשווא. הפעם זה היה זקן. ילדי השכונה, כך סיפרו לנו, מרטיבים במיטותיהם, גם סובחייה מתקשה מאז לישון. היתר העבודה בישראל שניתן לבן, שאקר, רק לפני חודש, נשלל ממנו, כמו שתמיד עושים לקרובי משפחה של הרוגים מידי צה"ל, שמא ייצא לעבוד בישראל וייקח נקם ושילם. למרות ההרג, חשד הביזה ושלילת מקור הפרנסה, טרחו נשות המשפחה להכין ארוחת צהריים לאורחים הישראלים: כבש עם עקוב, עוף בלימון, מלוחייה, פול וחמוצים גדשו את צלחותינו שוב ושוב. | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
הוספת תגובה